בישראל יש כיום כ-120 אלף אנשים בעלי מוגבלויות. לא מעט מעסיקים מסרבים לקבל אותם, אחרים מנסים לנצלם, אבל יש מקום שנותן הזדמנות.

סימה השתחררה לאחרונה מהמרכז לבריאות הנפש גהה, אחרי שאושפזה שם בעקבות התמוטטות עצבים שעברה. אל"מ אמנון לא חזר לעצמו מאז 1973, אז שב ארצה בתום תקופה של שמונה חודשים בשבי הסורי. ציפי איבדה את ראייתה בן לילה ומאז מנסה לפלס את דרכה בעולם חשוך ואילו אילה מתמודדת עם מחלת כליות מתקדמת, במקביל לטיפול שהיא מעניקה לאח שלה, יהודה בן ה-55, איש מתוק בעל פיגור. 

לבה נשבר פעם אחר פעם כשהיא מתארת כיצד אחיה עבד שנים ארוכות במפעל לאריזת בלונים במסירות אין קץ, שש שעות ביום, בתמורה ל-200 שקלים בחודש. היום הוא מחייך. "עכשיו אני מרוויח הרבה יותר", הוא אומר בשמחה. "אני יכול לקנות מחשב, טלוויזיה, מה שאני רוצה". 

כל החמישה מועסקים בסטודיו אנד ג'וי בראש העין, מעצבים סידורי פרחים וחבילות שי, ומשתדלים להשאיר את הניצול המעליב בעבר. בדומה ל-30 חבריו בסטודיו, יהודה מרגיש שמכבדים אותו, שהוא אדם שיש לו זכויות, שעובד למחייתו אפילו שהוא בעל מוגבלות. וזה לא קל. בין שזירת זר אחד לאחר, העובדים במקום לא יכולים להימנע מלחלוק דברים קשים לעיכול: חלקם השתכרו בעבר שקלים בודדים למרות שהובטח להם סכום גבוה יותר; באחרים השתמשו כמקדמי מכירות. 

הצעירה שבעובדי הסטודיו היא בת 24 המתמודדת עם שילוב של פיגור ומחלות נפש. המבוגר שבהם הוא אמנון, פדוי שבי בן 65. כולם התמודדו עם חיפוש מקום עבודה, והפתרונות שהוצעו להם היו ישיבה בבית או השתלבות במסגרת תעסוקתית תומכת. מאחורי צירוף המילים החגיגי הזה מסתתרת פעולה חוזרת ובלתי נגמרת של אריזת מזלגות, ספירת כפתורים, ליקוט ברגים וכיוצא באלה, לפעמים במשך 40-30 שנה. סימה, למשל, השתכרה שבעה שקלים לשעה. אחרי שבוע הרימה את נס המרד ואמרה: "לא רוצה. אני אדם כמוכם".